מה לא להדביק לכלי AI
רשימה קצרה של דברים שלא נכנסים לתיבת צ׳אט, ואיך להחליט על מה שלא ברשימה.
פורסם ב-2026-09-17
כלי AI הוא שירות של מישהו אחר. מה שנכנס אליו יוצא מהעסק שלכם, ומרגע זה הוא נמצא במקום שאתם לא שולטים בו ולא בהכרח יודעים לכמה זמן.
זה לא אומר לא להשתמש. זה אומר שיש קו, והקו הזה לא במקום שאנשים מנחשים שהוא נמצא.
הדברים שלא נכנסים, בלי לחשוב
- פרטי כרטיס אשראי, בכל צורה.
- סיסמאות, מפתחות גישה וטוקנים לשירותים אחרים.
- מסמכים רפואיים או כל מידע על בריאות.
- מספרי זיהוי רשמיים, כמו תעודת זהות.
- נתונים ביומטריים, לרבות תמונות פנים לזיהוי.
- מידע פלילי או משפטי על אדם מזוהה.
אלה אותן קטגוריות שאנחנו לא אוספים במערכות שאנחנו בונים, בלי אישור מיוחד ובדיקת סיכון. אם משהו לא נכנס למסד נתונים שלנו, הוא בוודאי לא נכנס לתיבת צ׳אט.
החלק שנשכח: מידע של אנשים אחרים
רשימת לקוחות היא לא המידע שלכם. היא המידע שלהם, שהופקד אצלכם למטרה מסוימת. כשמדביקים אותה לכלי חיצוני כדי "לסדר את הטבלה", מעבירים מידע של אנשים לצד שלישי שהם לא אישרו.
אותו דבר לגבי מכתב שלקוח שלח לכם, צילום של מסמך שהוא העלה, או תמלול של שיחה. העובדה שזה אצלכם לא אומרת שזה שלכם לעשות בו מה שרוצים.
ומה כן
רוב העבודה היומית בסדר. טקסט שיווקי, נוסח למייל, סיכום של מסמך פומבי, רעיונות, ניסוח מחדש של משהו שאתם כבר מפרסמים. גם קוד, אם אין בתוכו מפתחות וסודות.
אם צריך לעבוד על נתונים אמיתיים, אפשר לעבוד על גרסה מוסווה: אותו מבנה, שמות ומספרים מומצאים. זה עובד לכמעט כל מה שמנסים להשיג, וזה מוציא את השאלה מהשולחן.
ואם המידע חייב להיות אמיתי
אז זה לא משהו להדביק, זה משהו לבנות. מערכת שמעבדת נתונים אמיתיים עושה את זה בצד השרת, עם ספק מוגדר, ועם הסכם שאומר מה נשמר וכמה זמן. באתר הזה, למשל, התרגום האוטומטי של התוכן קורא רק מהתוכן שכבר פורסם, ואין בו נתוני לקוחות בכלל.
ההבדל בין השניים הוא לא טכנולוגי. הוא מי אחראי אם משהו יוצא.